עובדות המקרה: אישה ואמה הגישו תביעה כנגד בעלה לשעבר של האישה על סך חמישה מיליון שקלים בגין נזקים כלכליים ונפשיים שנגרמו להן, לדידן, כתוצאה מכך שהבעל לשעבר חי "חיים כפולים". התובעות טענו שבעוד שהבעל הציג עצמו כאדם דתי הטרוסקסואל, בפועל, מאחורי גבה של האישה, הוא לכאורה ניהל אורח חיים חילוני הומוסקסואלי, אשר כלל קשר עם מאהב, לו הוא הציע להינשא בעודו נשוי לאישה. התובעות הוסיפו שעקב מעשי המרמה הנטענים של הבעל לשעבר, נשללה מהאישה חירותה להחליט שלא להינשא להומוסקסואל ולא לקיים יחסי מין עם הומוסקסואל, בפרט לאור חינוכה בבית דתי אורתודוכסי. התביעה נדחתה על הסף ע"י בית המשפט לענייני משפחה, ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
הכרעת הדין: הערעור התקבל, והתיק הוחזר לבית משפט קמא לשם שמיעת ראיות טרם מתן פסק דין. השופטים ציינו כי אף שהם שותפים לתחושת אי הנוחות של בית המשפט לענייני משפחה מניהול הליך נזיקי וחוזי המתייחס לפני ולפנים של יחסי קרבה בין בני הזוג, לא היה מקום לנעול את הדלת בפני המערערות בהוכחת טענתן כי נסיבות התביעה הינן חריגות ולכן מצדיקות סטייה מהמדיניות הכללית בדבר אי התערבות בתי המשפט בסוגיות אלו. במסגרת זאת, השופטים קבעו כי היה מקום לאפשר למערערות להוכיח, בין היתר, כי המקרה נשוא תביעתן משתייך לנסיבות המקימות חובת גילוי אשר לטענת האחרונות, הופרה.