המאמר דן בפסקי הדין התקדימיים של בית המשפט העליון ביחס לסוגיית מעמדם ורישומים של ילדים שנולדו בתהליכי פונדקאות מחוץ לישראל. המאמר מתאר את השדה המשפטי שעמד ברקע כתיבת פסק הדין ואת החלל שהותירה שתיקת המחוקק בנושא, שאפשרה לבתי המשפט להתאים את הדין לחידושי הרפואה וההתפתחויות בטכניקות ההולדה באמצעות חקיקה שיפוטית. במסגרת ניתוח פסק הדין, יוזכרו המניעים, לרבות המניעים הבלתי מדוברים, שעמדו לעתים מאחורי עמדת המדינה ואף בבסיס הגישות השונות של שופטי בית המשפט העליון. המאמר סוקר גם את השפעת פסק הדין על הפסיקה בערכאות הנמוכות יותר, על השיח המשפטי ועל האופן בו המדינה מטפלת ברישום ילדים.