עובדות המקרה: בנות זוג אשר התחתנו בשנת 2009, הביאו ילד לעולם בשנת 2011 באמצעות תרומת זרע. ביולי 2015 הרתה אחת מבנות הזוג פעם נוספת ובמהלך ההיריון הגישו בנות הזוג בקשה משותפת לאמצו של התינוק לכשייוולד, ע"י בת הזוג שאינה האם הביולוגית. בקשה זו אושרה כחצי שנה לאחר לידת התינוק, כך ששתי בנות הזוג הוכרו כאימהות של הקטין. אולם בזמן ההיריון היחסים בין בנות הזוג עלו על שרטון והתינוק נולד כחודשיים וחצי לאחר פרידתן. בית המשפט לענייני משפחה החליט כסעד זמני בתביעת משמורת של האם הלא הביולוגית, לאפשר התחלה של הקשר של האחרונה עם התינוק. על פסיקה זו ערערה האם הביולוגית לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורה נדחה. משכך, הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.
הכרעת הדין:
השופטת דפנה ברק ארז דחתה את בקשת רשות הערעור. השופטת קבעה שאין מקום להתערב בהחלטות של הערכאות הקודמות. השופטת ציינה שבית המשפט לענייני משפחה הנחה את עצמו בהחלטתו לאורו של עקרון טובת וההחלטה שקיבל המאפשרת מפגשים תחת פיקוח בין האם הלא ביולוגית לבין הקטין, הינה החלטה זהירה. מכאן, שבהחלטה זו לא נפל פגם המצדיק התערבות, לא כל שכן רשות ערעור "בגלגול שלישי".