בג"ץ 1779/99 ניקול ברנר-קדיש נ' שר הפנים

עובדות המקרה: הילד אומץ כחוק בארה"ב על-ידי בת-זוגה של העותרת, אך משרד הפנים סירב לרשום אותה במרשם האוכלוסין כאמו של הילד, וזאת בטענה כי "אי-נכונותו של הרישום [בארה"ב] גלויה לעין ואינה מוטלת בספק", משום שמבחינה ביולוגית קיומם של שני הורים בני אותו מין איננו אפשרי.

ההכרעה המשפטית: העתירה התקבלה. ביהמ"ש פסק כי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי מחייבים כי מעמד אישי של אדם יוכר באופן אחיד בכל המדינות. במקרה זה האימוץ כבר נרשם כחוק בארה"ב. אי-הכרה בצו-אימוץ זר משחררת את ההורים המאמצים מחובותיהם כלפי המאומצים, ובכך פוגעת באינטרסים של הילדים. ביהמ"ש מדגיש שצו האימוץ הזר תקף בישראל כל עוד לא נפסל בהליך שיפוטי. כמו כן, הלכה היא שפקיד רישום אינו מוסמך לקבוע מהו תוקפו של הרישום שאותו הוא נדרש לרשום, אלא חייב לרשום את אשר האזרח אומר לו, אלא אם מדובר ב"אי-נכונות של הרישום הגלויה לעין ואינה מוטלת בספק" - ובמקרה זה אין מדובר באי-נכונות הגלויה לעין, שכן הרישום אינו משקף את ההיבט הביולוגי אלא את ההיבט המשפטי.

*לפסק דין בהמשך לפרשה זו, ראו:
דנג"ץ 4252/00 שר הפנים נ' ניקול ברנר-קדיש